השופט א' א' לוי:
האם יש להורות על החזרתו של העותר לתפקידו כמנהל בית הספר התורני "סיני" שבעיר יבנה? זו השאלה הדרושה להכרעתנו בעתירה זו.
עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים בפרשה שבפנינו
1. העותר ניהל, במשך כשבע-עשרה שנים, את בית-הספר התורני "סיני" שבעיר יבנה. מדובר בבית ספר מוכר שאיננו רשמי, כהגדרתו של מונח זה בתקנה 1 לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ג-1953 (להלן: תקנות מוסדות מוכרים). בית הספר פועל תחת חסותו של "מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה ובתי ספר של אגודת ישראל ובלתי מפלגתיים בא"י" (להלן: החינוך העצמאי), והוא כפוף לפיקוח של האגף לחינוך עצמאי במשרד החינוך. ביום 5.1.2004 הושעה העותר מתפקידו על ידי דוד נחמן בלוי, מפקח מטעם החינוך העצמאי (להלן: המפקח). המפקח טען, כי השעייתו של העותר נבעה מכך שהוא נמנע מלדווח על מערכת יחסים שנרקמה בין מורה מסגל בית הספר לאחת המזכירות, ואשר כללה, בין היתר, מעשים מיניים שבוצעו בין כותלי בית הספר. המפקח טען, כי ערב השעייתו מתפקידו מסר העותר בנוכחות הרב מאיר לוריא ז"ל - מנכ"ל החינוך העצמאי (להלן: המנכ"ל) - כי הסריט מעשה "אונס" שהתרחש כשנה וחצי קודם לכן בספריית בית הספר. עוד טען המפקח, כי לאוזני המנכ"ל, כמו גם לאוזניו שלו, גונבו שמועות אודות ה"אונס" שחשף בפניהם העותר, ואודות מעשים מיניים נוספים שבוצעו בין כותלי בית הספר. יצוין, כי מכתב ההשעיה שנמסר לעותר לא כלל כל נימוק או טעם להשעיה.
2. בעקבות השעייתו, הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה בה עתר להכריז על השעייתו כבטלה. בד בבד הגיש העותר גם בקשה למתן צו-ארעי במעמד צד אחד, בה ביקש להורות על החזרתו המיידית לעבודה. בפני בית הדין טען העותר, בין היתר, כי הוא נמנע מלדווח על המעשים המיניים שתוארו לעיל, מאחר ולא רצה לפגוע במורה ובמזכירה, אשר אמרו לו כי אם יחשוף את הפרשה הם לא יהססו לשלוח יד בנפשם. העותר הוסיף וטען, כי את ההחלטה שלא לדווח על המעשים האמורים הוא קיבל רק לאחר שנועץ ברבנים אליהם פנה, ובהתבסס על מקורות הלכתיים.
3. במהלך הדיון בבקשה למתן צו ארעי, התברר כי להשעייתו של העותר לא קדם הליך של שימוע כנדרש. משכך, נמסרה ההכרעה בשאלת המשך העסקתו לועדת שימוע שחבריה היו הרב חיים יהודה רבינוביץ', אב בית הדין הרבני בירושלים, מר א' שטיין, מפקח בדימוס של משרד החינוך, ומר רחמים מלול, חבר כנסת לשעבר בסיעת ש"ס. וועדת השימוע קבעה, כי בשיקול דעתו של העותר - שהחליט שלא לדווח על האירועים בבית הספר מבלי להתייעץ עם רב מוסמך - נפל אמנם פגם, אולם אין מדובר בפגם מן הסוג המקים עילה לפיטוריו. המלצת הוועדה הייתה, אפוא, להשעות את העותר מתפקידו עד לסוף שנת הלימודים התשס"ד, כדי "לטהר את האווירה העכורה" ששררה בבית הספר. הוועדה הוסיפה וציינה, כי "בהחלט ניתן להשתמש בכישוריו הברוכים של [העותר], שהקים בית ספר לתפארת ועולה של תורה ביבנה ולהציע ל[עותר] תפקיד חלופי במערכת של החינוך העצמאי" (המלצתה של וועדת השימוע, נספח ד' לעתירה). לאחר קבלת המלצתה של וועדת השימוע - נדחתה בקשתו של העותר לקבלת צו ארעי, אולם בד בבד נקבע כי הוא ימשיך לקבל את שכרו מן החינוך העצמאי במקביל לניהולה של התביעה העיקרית שהגיש. יצוין, כי במהלך דיון נוסף בבקשה לצו ארעי שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 30.3.2004, ניסה העותר לפגוע בעצמו, ונראה היה כי הוא מנסה לחתוך את ורידי ידיו באמצעות סכין.
4. במקביל לניהול ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה, פנה החינוך העצמאי לרב אהרון שטיינמן על מנת לברר את עמדתו בסוגיית המשך העסקתו של העותר בחינוך העצמאי. בהמשך לפנייה זו הגיש החינוך העצמאי לבית הדין, מכתב שעליו היה חתום הגבאי יצחק לוונשטיין, ובו נכתב, בשמו של הרב שטיינמן, כי "במצב שנוצר המנהל מיבנה לא יכול להמשיך להתעסק בחינוך". בהמשך, התברר כי תשובתו של הרב שטיינמן ניתנה מבלי שעמדתו של העותר הובאה בפניו, ומשכך פנה העותר בעצמו לרב שטיינמן באמצעות מכתב, ובתוך כך הצהיר כי יקבל על עצמו כל פסיקה של הרב שטיינמן בעניינו. בסמוך להתרחשויות אלה, הודיע המפקח לעותר כי עבודתו תופסק סופית ביום 31.8.2004. זאת, בהתאם לפסיקתו של הרב שטיינמן במענה לפניית החינוך העצמאי, ונוכח כך שהעותר התחייב לקבל על עצמו את פסיקת הרב. בהמשך, אף הוצע לעותר לצאת לשנת שבתון ולפנות לרב שטיינמן שנית בתחילת שנת הלימודים התשס"ו. העותר נענה בחיוב להצעה זו, ובמסמך מיום 5.9.2004 הוא שב והתחייב - כתנאי ליציאתו לשבתון - לכבד כל פסיקה של הרב שטיינמן באשר להמשך העסקתו בחינוך העצמאי בתום שנת השבתון. לאור הסכמה זו שגובשה בין הצדדים, נמחקה התביעה שהגיש העותר לבית הדין האזורי.
5. העותר יצא לחופשת שבתון ביום 1.9.2004 - לאחר תקופת השעיה שנמשכה כשמונה חודשים, ובהמשך אף נשלח לו אישור רשמי בדבר יציאתו לשבתון, בחתימתו של מנהל מחלקת תנאי שירות גמלאות ופיצויים בחינוך העצמאי, הרב גולדשטיין. באותו אישור, נתבקש העותר להודיע לחינוך העצמאי עד למועד שננקב, אם ברצונו לשוב לעבודה בבית הספר עם סיומה של שנת השבתון. בבית הדין האזורי נחלקו הצדדים בשאלה אם העותר הודיע על רצונו לשוב לעבודה בתום שנת השבתון, אך כעניין שבעובדה, קיבל העותר ביום 17.5.2005, בעודו בשבתון, מכתב סיום העסקה בו צוין, כי עליו לפרוש לגמלאות ביום 1.9.2005 ובמועד זה יבואו לכלל סיום יחסי העבודה בין הצדדים. במכתב צוין, כי סיום העסקתו של העותר מקורו בשניים: ראשית, בכך שהעותר לא הודיע על רצונו לשוב לתפקידו בתום שנת השבתון; ושנית, בכך שפסיקתו של הרב שטיינמן לפיה החינוך העצמאי לא יוכל עוד להעסיק את העותר - אינה מאפשרת את החזרתו של העותר לתפקיד.
6. או אז, שב העותר והגיש לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני שימנע את פיטוריו. במהלך הדיון בבקשה הוסכם בין הצדדים, כי העותר ישוב ויפנה לרב שטיינמן ויפרוש בפניו את גרסתו לאירועים, ולאחר שיעשה כן ייתן הרב את החלטתו בשאלת המשך העסקתו של העותר. בהתאם להסכמה זו, פנה העותר לרב שטיינמן ושוחח עמו קצרות, ובעקבות פנייה זו נשלח לחינוך העצמאי מכתב נושא תאריך 12.8.2005, החתום אף הוא בידי הגבאי לוונשטיין. במכתב צוין, כי העותר התקבל לשיחה אצל הרב שטיינמן ושטח בפניו את טענותיו. "מר"ן רה"י שליטא" - כך נכתב - "הביע את הבנתו למצבו של מר בן נון כפי שנאמרו בפניו על ידו, ועם כל ההערכה שישנה לפעילותו עבור החינוך העצמאי, הגיע למסקנה שנוצר מצב שאין עוד מקום להעסיקו בחינוך העצמאי. מרן רה"ח שליט"א לא שלל את האפשרות שניתן יהיה למר בן נון לבחור בדרך שבה תופסק עבודתו, כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה בכבודו, ולצורך זה לאפשר לו לפרוש מרצונו ולסייע בידיו ככל שניתן בתנאי הפרישה". בפני בית הדין האזורי נחלקו הצדדים בשאלה אם מכתבו של הגבאי לוונשטיין אכן משקף את עמדתו של הרב שטיינמן - ובקביעותיו של בית הדין בעניין זה נשוב לעסוק בהמשך.
7. סמוך לפתיחת שנת הלימודים התשס"ו שב והגיש העותר לבית הדין האזורי בקשה - שלישית במספר - למתן צו מניעה זמני לביטול פיטוריו, ובתוך כך הוא ביקש כי בית הדין יורה על החזרתו לתפקידו כמנהל בית הספר "סיני" עד להכרעה בהליך העיקרי. במסגרת הדיון בבקשה, הצהיר החינוך העצמאי, כי יקפיא ב-30 ימים את כניסת פיטוריו של העותר לתוקף, ובמהלך תקופה זו ייעשה מאמץ למצוא לעותר פתרון תעסוקתי אחר. ביום 26.9.2005 הודיע החינוך העצמאי לבית הדין האזורי, כי לא נמצא תפקיד חינוכי מתאים אחר עבור העותר או תפקיד הולם שאינו בעל אופי חינוכי. בדיון נוסף בבקשה שהתקיים ביום 16.11.2005, התברר כי החינוך העצמאי נתן זה מכבר הנחייה להוציא את העותר לגמלאות, ואף החל לשלם לו גמלה שטרם נפדתה על ידו. ניסיון נוסף של הצדדים להגיע להסכמה - נכשל אף הוא.
8. לשלמות התמונה, ומפאת חשיבותם של הדברים להבנת קביעותיהם של בתי הדין לעבודה עליהן נעמוד בהמשך, אציין, כי בשנת 1999 נתן העותר למפקח הלוואה בסך 8,000 ש"ח, והשניים סיכמו כי המפקח יחזירה לעותר בשנת 2000. בשנת 2006, הגיש העותר לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה נגד המפקח בעניינה של אותה הלוואה, ובפסק הדין חויב המפקח לפרוע את חובו בצרוף הפרשי ריבית והצמדה. מפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עולה, כי המפקח ניצל את מרותו כלפי העותר כדי לקבל ממנו את הלוואה, וגרסתו של המפקח באותו הליך נמצאה בלתי מהימנה והתגלו בה פגמים וסתירות.
פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה
9. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בטענותיו של החינוך העצמאי בדבר המניעים להשעייתו ופיטוריו של העותר, אין ממש. מאליו ברור, כך בית הדין, כי העותר לא הועבר מתפקידו עקב סיבה מקצועית או פדגוגית, שכן הוא שימש כסמל ומופת בעבודתו החינוכית במשך שנים רבות, ואף רכש לעצמו מוניטין בקרב הורי תלמידי בית הספר אותו ניהל, ובקרב מנהלי בתי הספר האחרים בעיר יבנה. בהמשך, נקבע כי גם טענת החינוך העצמאי לפיה העברתו של העותר מתפקידו נבעה מאי-דיווח על המעשים המיניים שבוצעו בין כותלי בית הספר - אין לה על מה שתסמוך, זאת משני טעמים: ראשית, גרסתו של המפקח בדבר צילום מעשה "האונס" על ידי העותר לא נתמכה בראיות כלשהן, ואף כשלעצמה היא נמצאה בלתי מהימנה וחסרת משקל ראייתי (עמ' 11 לפסק הדין); ושנית, המנכ"ל - שהיה, לכאורה, עד נוסף ששמע כביכול מפי העותר אודות האירועים שהתרחשו בין כותלי בית הספר - לא הגיש תצהיר ולא נחקר בבית הדין על גרסה זו. השקפתו של בית הדין האזורי הייתה, אפוא, כי הסיבה הרשמית להשעייתו של העותר, הייתה רק אמתלה על רקע שלא נתברר עד תומו (עמ' 15 לפסק הדין). בית הדין האזורי נדרש גם לטענת העותר לפיה הסיבה האמיתית להשעייתו הייתה סירובו לשתף פעולה עם המפקח בביצוע פעולות שהיו כרוכות באי-סדרים בקשר עם כספים שהועברו כתרומה לבית הספר, אולם נקבע, כי נוכח כך שהעותר לא העלה בפני בית הדין כל טענה לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים) - אין צורך להכריע בסוגיה זו.
10. בית הדין סבר כי הליך השעייתו של העותר - כמו גם הליך פיטוריו - היו נגועים בפגמים מהותיים, היורדים לשורשו של עניין. כך נקבע, כי השעייתו של העותר הייתה מנוגדת לכללי המנהל התקין ולכללי הצדק הטבעי, הואיל והיא נעשתה מבלי שהמפקח נימק או הסביר כנדרש את הסיבה להשעיה (עמ' 10 לפסק הדין). עוד נקבע, כי המלצתה של וועדת השימוע - להשעות את העותר מתפקידו הניהולי עד לתום שנת הלימודים - לא עלתה בקנה אחד עם מסקנתה לפיה בהתנהלותו של העותר לא נפל פגם מוסרי או ערכי, וכי טעותו הייתה טעות שבשיקול דעת בלבד. על רקע כל אלה מצא בית הדין, כי בהחלטה להשעות את העותר מתפקידו נפל פגם קיצוני (עמ' 12 לפסק הדין).
11. זו הייתה, כאמור, השקפתו של בית הדין האזורי גם ביחס להליך פיטוריו של העותר. נקבע, כי למסמך שצירף המפקח לתצהירו - ואשר היווה, לטענתו, אישור לכך שהרב שטיינמן פסק בעניינו של העותר - אין לייחס משקל ראייתי וזאת משני טעמים: האחד, הגבאי יצחק לווינשטיין, החתום על האישור, לא הובא לעדות בפני בית הדין; והשני, הרב שטיינמן לא היה חתום על האישור שלא נשא כל נימוק או הסבר, ואין דרך לדעת מתי הוצא האישור ובידי מי, אם הרב שטיינמן היה מודע לתכלית שלשמו הוצא, ואם מדובר במסמך חלקי מתוך פסיקה מנומקת של הרב. בית הדין קיבל את גרסתו של העותר לפיה הוא נפגש לראשונה עם הרב שטיינמן רק במהלך חודש אוגוסט 2005, לאחר שכבר פוטר, וכי באותו מפגש הוא נמנע מלספר לרב על אי-הסדרים הכספיים בבית הספר, לאחר שנועץ ברבנים שהורו לו לא לומר דבר מחשש להוצאת לשון הרע. בית הדין קיבל גם את גרסתו של העותר לפיה הוא חשף, לראשונה, את דבר אי-הסדרים הכספיים בבית הספר בעדותו בפני בית הדין, לאחר שקיבל היתר רבני מיוחד לחשוף כל מידע שעשוי לסייע לו בהליך (עמ' 16 לפסק הדין). על יסוד עדותו של העותר ונוכח הספקות שהתעוררו באשר למהימנות האישור שצורף לתצהירו של המפקח, החליט בית הדין להעדיף את עדותו של העותר באשר לאישור זה.
עוד קיבל בית הדין את גרסת העותר, לפיה עוד ביום 17.1.2005 שלח לחינוך העצמאי מכתב בו הודיע על רצונו לשוב לעבודתו בתום שנת השבתון (עמ' 17-16 לפסק הדין), ובד בבד קבע כי מגרסתו של הרב גולדשטיין, לפיה הוא לא קיבל את מכתבו של העותר המודיע על רצונו לשוב לעבודה, עולה כי עוד במועד בו יצא העותר לחופשת שבתון כיוון גולדשטיין את מהלכיו כך שהעותר לא ישוב לעבודה ויצא לגמלאות (עמ' 17 לפסק הדין). בהקשר זה נקבע, כי האפשרות ה"אוטומאטית" שיצר הרב גולדשטיין לפיטוריו של העותר באמצעות המנגנון שקבע - היינו הוצאתו לשנת שבתון וסיום העסקתו - עומדת בסתירה להוראות תקנה 7(ב) לתקנות מוסדות מוכרים, הקובעת כי שר החינוך הוא הגורם המוסמך לפטר מנהל בית ספר במוסד חינוכי מוכר בכפוף לעריכתו של שימוע (עמ' 17 לפסק הדין). משלא נערך לעותר שימוע עובר להחלטה על פיטוריו, ומששוכנע בית הדין כי ההחלטה על הפיטורין התקבלה על ידי הרב גולדשטיין בחוסר תום לב וללא סיבה מוצדקת, הרי שאין מקום ליתן תוקף למכתב הפיטורין שהוצא לעותר - ודינו להתבטל (עמ' 17 לפסק הדין).
12. בהמשך, דחה בית הדין את הטענה לפיה העותר אינו ראוי לשוב ולנהל את בית הספר נוכח סערת הרגשות שפקדה אותו במהלך הדיון בבית הדין לעבודה. נקבע כי אותה סערת רגשות הייתה מובנת לאור העובדה שהעותר הועבר מתפקידו - אותו מילא בהצלחה ומסירות משך שנים - בתואנות שווא ובבושת פנים (עמ' 18 לפסק הדין). ממילא, ציין בית הדין, לא הובאה כל ראיה לכך שגורמים במשרד החינוך הורו למפקח שלא להשיב את העותר לעבודתו בשל התנהגותו בדיון, כפי שניסה המפקח לטעון. לבסוף, לאחר שעמד על הפגמים שנפלו בפיטוריו של העותר, החל מההחלטה להשעותו ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת ובתואנות שווא, וכלה בפיטוריו בחוסר תום לב וללא שנערך בעניינו שימוע ובעיצומה של חופשת שבתון, קבע בית הדין האזורי כי עניינו של העותר נכנס לגדר המקרים החריגים בהם אין די בפסיקתו של סעד כספי, אלא יש ליתן סעד של אכיפה אשר יורה על החזרתו של העותר למשרתו בבית הספר "סיני".
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה
13. החינוך העצמאי הביא את השגותיו כנגד פסק הדין לפני בית הדין הארצי לעבודה, וערעורו התקבל באופן חלקי. נקבע, כי השימוע שערכה "וועדת השימוע" היה בו אמנם כדי לרפא את הפגם של העדר שימוע עובר להשעייתו של העותר מתפקידו (עמ' 14 לפסק הדין), אולם נוכח ההבדלים המהותיים הקיימים בין השעיה לפיטורין, אין לומר כי שימוע זה ייתר את הצורך בעריכת שימוע נוסף עובר להחלטה על הפיטורין (עמ' 15 לפסק הדין). מכאן, קבע בית הדין, כי פיטוריו של העותר בהודעה מיום 17.5.2005, מבלי שקדם להודעה זו שימוע - נעשו שלא כדין.